אדמות גנובות וחיים אבודים

דודי נמלט מארץ ישראל (יחד עם משפחתו) ב-1938 מפוגרומים שערכו הפלסטינים במהלך אינתיפאדת 1936-39. שלוש שנים לאחר מכן, ביולי 1941, הוא נהרג יחד עם אשתו וילדיו, שלושה אחים, אחות ואמם שהנה סבתי. בטבח שהפשיסטים האוקראינים סידרו בעיר לבוב, כשהנאצים הגרמנים כבשו את העיר. בסך הכל, 25,000 יהודי לבוב נהרגו באותו חודש

גירוש היהודים ממזרח ירושלים החל במהלך הפוגרומים של 1929, כשהקהל הערבי, שהסיתו מטיפים מוסלמים, החל להרוג יהודים, לשדוד ולבער את רכושם. חלק מן האוכלוסייה היהודית עבר מן הרובע המוסלמי אל הרובע היהודי. כך, למשל, גורשו תושבי «חצר ראנד», שבתיהם נשרפו. אחרים התחילו לעזוב את העיר העתיקה, לעבור לשכונות יהודיות חדשות, שצמחו מחוץ לחומות. ואז החלה האינתיפאדה בשנים 1936-1939, כאשר היהודים ברחו ממזרח ירושלים והותירו את כל רכושם. חלק זה של העיר היה נטוש לחלוטין על ידי היהודים. אז נותרה «החצר הגליצאית», והישיבה «עטרת כוהנים

כדי להאיץ את בריחת היהודים, שרפו המוסלמים בתי כנסת. כתוצאה מכך נאלצו רוב תושבי הרובע היהודי לעזוב את בתיהם ולברוח. וכך, עד 1948, נשארו בה לא יותר מ -1,700 יהודים שהתרכזו סביב בתי הכנסת העיקריים. והפחד שלהם היה גדול, אם כי הבריטים גידרו את הרובע היהודי, כמו גטו.

במקביל, בין 1936 ל-1939, פרצו פורעים מוסלמים על יהודים תימנים מכפר-שילה, ובזזו את רכושם כרגיל» 

«המנדט של חבר הלאומים: כאשר חבר הלאומים העניק לבריטניה מנדט על ארץ ישראל ב -1922, הוא קבע במפורש שמנהל פלשתינה «יעודד, בשיתוף עם הסוכנות היהודית, את ההתיישבות הישירה של היהודים על קרקעות, לרבות אדמות מדינה וקרקעות שאינן מתאימות לעיבוד, מטרות חברתיות «(סעיף 6).

המדיניות הבריטית, לעומת זאת, הלכה במסלול אחר … מתוך כ-750 אלף דונם של אדמות מדינה מעובדות עד 1949 הוקצו לערבים 350,000 או כמעט מחצית, וליהודים 17,000 דונמים בלבד. זה בבירור סותר את תנאי המנדט».

«בעלי קרקעות ענקיות כאלה, שרובן לא יכלו לטפח, החלו למכור עודפי קרקעות במחירים ספקולטיביים.» … מאות מיליוני דולרים שולמו על ידי קונים יהודים לבעלי קרקעות ערבים … (דו»ח הוועדה המלכותית על ארץ ישראל , 1937

 גסאן כנפאני מודה כי … מחיר הקרקע בארץ ישראל עלה מ -1910 עד 1944 ב -50 פעמים

כתוצאה מעסקאות שכאלה נעקרו אריסים ערביים (בהודעה של שנה אחת), שולמו פיצויים במזומן או בקרקעות אחרות, כנדרש בפקודת הגנת המטפחים משנת 1922; אגודות הקרקעות היהודיות שילמו לעתים קרובות יותר מן הנדרש אל פי החוק (פולק ובום, הקרן הקיימת לישראל). מתוך 688 אריסים כאלה בין 1920 ל -1930 526נותרו  בעיסוקים חקלאיים, כ -400 מהם מצאו קרקע אחרת (דו»ח הוועדה המלכותית של ארץ ישראל, 1937, פרק 9, סעיף 61

ליהודים שרכשו אדמות בפלסטין לא הייתה יכולת פיזית (למשל המשטרה) לאלץ את האריסים הערבים לעזוב את האדמה. חלק מן האריסים הערבים נותרו על האדמות שנרכשו על ידי היהודים, עד 1948, כשעזבו את האדמות. הכוח לפנות את האריסים היה רק ​​ברשות הבריטית, ששיתפו פעולה עם בעלי אחוזות הערבים. גם היהודים ששילמו סכומי עתק עבור הקרקע, וגם האריסים הערבים, הפכו קורבנות להונאת קרקעות בריטית-פלסטינית

«עבודתו של הכלכלן הישראלי יעקב מצר מראה כי המגזר הערבי של ארץ ישראל מתפתח באופן אינטנסיבי: שיעור הצמיחה הממוצע היה 4.5% לשנה (נמוך משיעור הצמיחה במגזר היהודי, אך גבוה משיעורים  במדינות ערב השכנות והשיעורים העולמיים), ושיאו של גידול זה התרחש דווקא בתחילת שנות השלושים.

עלינו להודות כי פינוי האריסים הפלסטינים מאדמותיהם לא היה הסיבה, אלא התירוץ להתנהגותם האנטי-יהודית של הפלסטינים, בהנהגת שבט חוסייני שהתנגדו לו שבט הפלסטיני של נשאשיבי

הפוגרומים, פינוי כפוי של יהודים ממזרח ירושלים, יפו, ​​צפת, עזה או חברון, ומניעת ההגירה היהודית, היו בעיקר «טיהור» האיסלאמיסטי של פלסטין «מזוהמה» יהודית

עמדתם העוינת של הפלסטינים כלפי היהודים לא נולדה מיום ליום. מאה שנים לפני האירועים המתוארים, ב- 1834, החלו איכרים מקומיים ופולשים ערבים מחו»ל לבזוז רכוש יהודי בכל ארץ-ישראל. אלה היו פוגרומים המוניים של יהודים עם שוד, רציחות ומכות. ההיסטוריונים כינו זאת «התקוממות הפלאחים», אף כי ההתקוממות החלה בעיר שכם, והפוגרומים התרחשו באותן ערים שבהן נותרו יהודים. למעשה, זו הייתה האינתיפאדה של הפלסטינים

?אבל מאיפה באו הפלסטינים לפלסטין

מתברר שכמעט כל הכובשים שהגיעו לארץ במהלך אלף השנים האחרונות, שדדו, הרגו וגירשו בראש ובראשונה את היהודים. החריגים היחידים מכלל זה היו סלאח א-דין וסולימאן המופלא. היהודים נשארו בארץ מאז ימי קדם, או עברו לארץ הקודש מארצות המזרח התיכון ואירופה («עלו ארצה

חלק מהכובשים האלה, לאחר שפרשו מעבודות צבאיות, התיישבו בארץ ישראל. הם התייחסו לשרידי היהודים, שנחשבו לאדוני הארץ האמיתיים, בחשדנות ובאיבה. הכובשים והמתנחלים עשו מאמצים «לדחוק» את היהודים שנותרו בארץ ישראל. השליטים הזרים לא רק שתלו את מתנחלים בארץ ישראל, אלא גם אסרו על היהודים לעלות ארצה. מסתבר, כי האנטי-ציונות עתיקה בדיוק כמו הציונות. למרות האיסורים והרדיפות, היהודים חזרו לארץ ישראל, והזרימה הזאת לא פסקה

בתקופת המנדט הבריטי צאצאיהם של הכובשים הפלסטינים לא החלו, אלא פשוט המשיכו בעוינותם הישנה כלפי היהודים. בתקופת המנדט, בנוסף למחאות נגד העלייה היהודית, המהגרים הערבים חדרו ארצה ממדינות ערב השכנות. הפקידים בריטיים לא כללו אותם בנתונים הסטטיסטיים. החישוב העקיף, בהתחשב בקצב הגידול הטבעי ובצמיחה המוחלטת של האוכלוסייה הערבית בארץ, מגיע לכ-100 אלף מסתננים מ -1922 עד 1944. לפיכך, ההבדל בין  מרד פלחים מ-1834 למרד הפלשתיני של 1936-39היה שהאוכלוסייה היהודית גדלה פי חמש

אחד ה»מסתננים» שחדר מסוריה היה האיסלאמיסט הסורי, השיח ‘עז אלדין אלקסאם. הוא עבד בתחילה כמדריך תמים של בתי ספר דתיים בעכו, ולאחר מכן קרא להריגת יהודים ובריטים ויצר יחידה מזוינת בלתי חוקית

כך הוא קרא תיגר על הנהגתו של אמין אל-חוסייני בארץ ישראל. שלא כמו אמין, ששמר על יחסים מצוינים עם הממשל הבריטי, אל קסאם באמת התחיל להרוג לא רק יהודים, אלא גם את הבריטים. בתגובה, הבריטים הרגו אותו ב-1935

הוועד הערבי העליון, שהוקם על ידי הפלסטינים, ארגן שביתה כללית, חרם ופעולות אלימות נגד היהודים. בלחץ האירועים חדל אמין אל-חוסייני לציית לממשל הבריטי, ופנה אל היטלר. כתוצאה מכך, אמין איבד את חיבת הבריטים ונאלץ לברוח מארץ ישראל. אמין ניסה להשתלט על ההתקוממות הפלסטינית מדמשק, ולאחר התבוסה עבר לבגדד. לבסוף הוא נחת בברלין ב -1941

בלחץ ההתקוממות הפלסטינית, בשנת 1937, המליצה ועדת פיל על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. המדינה היהודית היתה אמורה לקבל את רוב הגליל ורצועה לאורך מישור החוף, עד אשדוד המודרנית (סה»כ 20% משטח פלסטין או 5 אלף קמ»ר). הערבים קיבלו את כל הגדה המערבית המודרנית, את הנגב ואת עזה, כולל סביבה. השטחים הללו היו הופכות למדינה ערבית מאוחדת, שכללה גם את ירדן

הערה: המחבר של המאמר המצוטט אינו מתיישב עם המתמטיקה: שטחו הכולל של המנדט, כולל ירדן, היה 120,000 קמ»ר, ולכן 5,000 קמ»ר שהוקצו ליהודים היו פחות מ -4% מכלל השטח. כיום, ישראל תופסת 17% משטחה של «פלסטין הגדולה

הפלסטינים התנגדו לתנאים אלה, הם דרשו את הקמתה מיידית של מדינה ערבית  בהנהגת בריטניה, והמשיכו לשלב חדש של ההתקוממות. «במקביל לדיכוי הברוטלי של ההתקוממות בשיטות צבאיות, בריטניה נוטלת את הקורס לחיסול הגורמים לאי-שביעות רצון בקרב הערבים הפלסטינים — כלומר להגבלת ההגירה היהודית

בספר הלבן של 1939 קיבלו הבריטים כמעט לחלוטין את דרישות הפלסטינים

«הספר הלבן של 1939 הנו הדו»ח של שר הקולוניאלי הבריטי מלקולם מקדונלד לפרלמנט הבריטי על מדיניות הממשלה בעניין המנדט הבריטי בארץ ישראל. הוא הוצע בתגובה לדרישות האוכלוסייה הערבית של פלסטין לאסור לחלוטין עליה יהודית ורכישת קרקעות על ידי יהודים. ואלה ההוראות הבסיסיות של הספר הלבן

עשר שנים לאחר פרסום הספר, תיווצר בארץ ישראל מדינה דו-לאומית אחת של יהודים וערבים-

— מכסת העלייה היהודית בחמש השנים הקרובות תהיה 75,000 איש-

— הגבלה על רכישת קרקעות על ידי יהודים (עד 95% מארץ פלסטין ייאסר למכירה ליהודים-

למרות תפנית כזו במדיניות הבריטית, המשיך אמין אל חוסייני את דרכו להיטלר. ביולי 1941 העביר אמין אל חוסייני תזכיר למנהיגים הנאצים, ובו הציע «לנקות את המזרח התיכון כולו מיהודים». בנובמבר אותה שנה, במהלך פגישה אישית עם היטלר, קיבל «אישור» עבור פעולה זו, וכן הבטחתו של היטלר לפלוש למזרח התיכון ולסלק את היהודים. למעשה, היטלר היה מעוניין לתפוס נפט במזרח התיכון, אך באותה עת היה עליו לשכנע את הערבים שהוא לא מתכוון לכונן את השלטון הקולוניאלי שלו. לפיכך, התרוץ לפלישה הקרובה הייה רצח עם היהודי, אליו שעף אל חוסייני

לעומת זאת, במהלך ההתקוממות של 1936-1939 התנגדה קבוצה פלסטינית, בראשות שבט הנאששיבי, לקיצונים. «יחידות השלום» שלהם, המבקשות להגן על פלסטינים מפני ביזה ורצח של להקות פלסטיניות חמושות (ופולשים ערבים מבחוץ), נכנסו לעימות מזוין עם אנשיו של אל-חוסייני הקיצונים. במהלך המלחמה הפנימית הזאת נהרגו יותר פלסטינים, מאשר במלחמות עם חיילים בריטיים ובהגנה עצמית יהודית. כ -50,000 פלסטינים ויהודים נמלטו מהארץ, ממלחמת אחים ומהידרדרות כלכלית

נאששיבי פנה למנהיגי היישוב היהודי בהצעה לאחד את המאמצים לגירוש הבריטים מן הארץ. לנוכח התרחבות הנאצים באירופה, המנהיגים היהודים לא נכנסו לקונפליקט עם בריטניה, והבריטים דאגו לפרק את «יחידות השלום» של נאששיבים.

יש לציין, שתומכי השלום הפלסטינים פעלו גם בשנים 1947-48. לדברי בני מוריס,  32 ​​מוכת’רים פלסטינים חתמו על הסכםי שלום עם שכניהם היהודים.

מנהיגי היישוב, ובראשם בן גוריון, קיוו גם הם להקים ברית עם החלק המתון של הפלסטינים. הם דבקו במדיניות של «ריסון», ולא הגיבו להתקפות של הערבים. זו היתה מדיניות היישוב בשנים 1936-1939, ואחר כך בשנים 1946-1948. במבצע «עונה» (1946) ניסה בן גוריון לחסל את המתנגדים היהודים לברית עם הפלסטינים המתונים.

רק באפריל 1948, כאשר אמין אל חוסייני הצליח להטיל סגר על ערים יהודיות, נאלץ בן גוריון לצאת למתקפה הקרויה «תוכנית ד

בשנת 1946 הביאו הבריטים את אמין אל-חוסייני מאירופה למזרח התיכון במטרה ברורה: להוציא את הנששיבים מעמדה מובילה בקרב הפלסטינים, ולמנוע איחוד אפשרי בין יהודים לפלסטינים נגד בריטניה. הם הצליחו בכך, בזכות אמין אל-חוסייני והנכבה שלו. יש עדויות רבות, כי אמין קידם את הנכבה כדי לחסל את יריביו הפוליטיים, נששיביס, שדגלו בשלום עם היהודים בתנאי ועדת פיל (1937). לפי תוכניתם, עבר הירדן, יחד עם הגדה המערבית ורצועת עזה, יוכלו להפוך לפלסטין השלמה

מדיניותו של אמין היתה להחריף את הקונפליקט עם היהודים בכל מחיר, במטרה לערב את השכנים הערבים ואת בריטניה בצד הפלשתיני. מצרים וסוריה לא מיהרו לפתוח במלחמה, ואילו עבדאללה מלך עבר הירדן העביר את כוחותיו לגדה המערבית מאז ינואר 1948, במטרה להשיג את תוכנית פלשתינה השלמה בחסות המלך עבדאללה ונשאשיבי, שאמין לא אהב. במקביל לנכבה, הוא חיסל מבחינה פוליטית את נששיבי. באביב 1948, כאשר תוכנית הנכבה של אל חוסייני הפכה מציעות, הדרך לשלום היתה סגורה, אולי לעד. מאוחר יותר (1951) הצליח אמין לרצוח את יריבו העיקרי, המלך עבדאללה

בתקופה הקריטית שבה הכינו הנאצים «פתרון סופי לבעיה היהודית», מילאו הפלסטינים בראשות אמין אל חוסייני תפקיד מפתח ביצירת תנאים «מתאימים» לרצח העם היהודי, כלומר: הם חסמו ליהודים דרך למקלט שלהם שנרכש כחוק בפלשתינה. יהודים השקיעו עד מילירד דולר כדי לרכוש מקלט למקרה של אסון ממשמש ובא, שהרעיון שלו כבר היה באוויר של אירופה. בעלי האדמות הפלסטיניים לקחו את הכסף, ואז חוסיינים, שהיו בעלי אחוזות בעצמם, החליטו לחסום את הקונים. הפקידים הבריטית הרוויחו מהתרמית הזאת, ופעילו יד ביד עם שותפיהם הפלסטינים

כתוצאה מכך שינו הנאצים את תוכניתם המקורית ל»פתרון הבעיה היהודית» באמצעות היישוב מחדש של יהודי אירופה בשטחי פלסטין ובמדגסקר. תזכיר של אמין אל-חוסייני ופגישתו ההיסטורית עם היטלר התקיימו ערב ועידת ואנזה, כלומר, במהלך ההכנות המפורטות לרצח העם היהודי

כיום, הפלסטינים דבקים באותו קו של ערב מלחמת העולם השנייה: הם מסיתים את איראן ל»פתרון סופי לבעיה הציונית «, כלומר לרצח העם היהודי. כמובן, אנחנו נתנגד ל»פתרון «הזה בכל כוחנו, ואני לא יכול להבטיח שהעם הפלסטיני לא ייפול על הצרות הבאות. מי שבאמת מרחם על ילדים פלסטינים, צריך לשכנע את הפלסטינים שהקו הכי טוב והכי ישר הוא שלום עם ישראל

אני חושב שעבור הפלסטינים, הפתרון הפוליטי הטוב ביותר עשוי להיות הפתרון שהוצע לפלסטינים במהלך ועידת מדריד: «פלסטין הגדולה», כולל ירדן, הגדה המערבית ועזה. אגב, ממשלת ישראל שאפה לפתרון זה בוועידת השלום במדריד ב -1992. ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק שמיר, עמד על כך שיירדן והפלשתינאים יצרו משלחת משותפת למשא ומתן

למרבה הצער, יוזמת אוסלו תסכלה את התוכניות הללו, וכיום אין שום צד מוכן לפתרון כזה, כל אחד מטעמיו. הפלסטינים, שמסיתים את האנטישמים, רוצים להשליך יהודים לים בכל מחיר, כך שישראל מפחדת ליצור מדינה פלסטינית גדולה וחמושה. בירדן יש עימות הולך וגובר בין הרוב הפלסטיני לבין המיעוט הערבי, המספק תמיכה עיקרית למשטר המלך

כדי ליישם את חלומם על מדינה, על הפלשתינאים להתפייס עם שכניהם, יהודים וערבים, לנתק את הקשרים עם כל האנטישמים, בין אם הם אסלאמיסטים, אירופה או איראן, ולהסכים לפירוז הגדה המערבית ועזה. כל זה תלוי בעיקר בפלסטינים עצמם