מהפכה דמוקרטית

מניפסט דמוקרטי

קרל מרקס הונה את חסידיו, ואחריהם, את כל האנושות.

ב»תורת המעמדות» שלו הוא שכח להזכיר את קיומו של מעמד שליט בסיסי, הנקרא «שילטון», או בירוקרטיה. כדי לסתום את ההונאה, הכריז מרקס כי «המדינה אינה מעמד».

אנחנו יכולים להסכים שמנגנון המדינה הוא לא רק כוח; יש ענפי כוח אחרים, למשל, התקשורת, מפלגות פוליטיות, הכנסייה והרשויות המקומיות. עם זאת, כל מנגנון המדינה הוא חלק מהממשלה, ובהתאם, חלק ממעמד הבירוקרטיה.

קארל היה בנו המרושע של היינריך מרקס, עורך דין מכובד. כדי לשמור על מעמדו בבית המשפט, התגייר היינריך מרקס מיהדות ללותרניות והפך לפטריוט נלהב של פרוסיה.

במילים אחרות, קרל מרקס הגיע ממעמד חברתי שאת קיומו הוא הכחיש. דבר נוסף הוא שהוא «לא התאים» למעמד החברתי שלו, והפך ל»אינטלקטואל דקלאס», או מהפכן.

סיפור דומה קרה עם לנין והיטלר. שניהם לא הצליחו לעשות קריירה במנגנון הבירוקרטי אליו השתייכו אבותיהם, והפכו לפוליטיקאים מהפכניים.

…………..

כבר בתקופות הקדומות ביותר, הפקידים הראשונים היו מנהיגים צבאיים, מנהיגי שבטים ושמאנים. מהם צמחו כל זרועות השלטון של היום והמעמד השליט החזק, הבירוקרטיה.

ובאותן תקופות קדומות, קם מעמד שליט אחר, שאני קורא לו «אנשים עשירים עצמאיים», או פשוט אנשים עשירים. אין להכחיש את ההשפעה והכוח שהכסף נותן.

מאז ועד היום, שני המעמדות השליטים הללו, העשירים והפקידים, מתקיימים בסימביוזה ובו בזמן מתחרים זה בזה. מצב זה של המעמדות השליטים משתלב בדיוק רב בתוכניתו של הגל, שדיבר על «אחדות ומאבקם של הפכים».

בנוסף לכוחו הישיר של הכסף על הרוב התלוי בו, העשירים קונים פקידים, ומשיגים בכך כוח עוד יותר. פקידים מנסים להתנגד לעשירים, לבסס כוח עצמאי משלהם, לבצע «מהפכות» או להקים דיקטטורה.

…………..

מערכת פוליטית דמוקרטית, במיוחד פרלמנטרית, מועילה לעשירים, כי פוליטיקאים דמוקרטיים קונים בקלות ובזול יותר מדיקטטורים יהירים.

התקשורת «עוקבת אחרי הכסף», כפי שניסח זאת נועם חומסקי. חומסקי שותק על כך שגם פרופסורים, כולל הוא אישית, חומסקי, עוקבים אחר הכסף. והותיקן והאפיפיור הולכים בעקבות הכסף.

כל זה לא אומר שהדיקטטורה של הפקידים עדיפה על ה»דמוקרטיה» של העשירים. הרעיון של מרקס בדבר «הדיקטטורה של הפרולטריון» התגלם באימפריה הרוסית בצורה של דיקטטורה של מהפכנים משוללי מעמד שהפכו למפלגה «נומנקלטורה», ל-NKVD ולתקשורת ותרבות בשליטה מרכזית.

…………………..

החברה ה»נורמטיבית» כוללת את שני המעמדות השליטים הנזכרים ואת הרוב הכפוף להם. הרוב הזה גם אינו פסיבי, הוא מנסה להשתחרר מניצול מופרז, שנכפה על ידי שני המעמדות השליטים באמצעות מאמצים משותפים. למרות היריבות הנצחית, ביחס לרוב, «הרשויות» וה»עשירים» פועלים יחדיו.

הרעיון של קרל מרקס לגבי «המהפכה הפרולטרית» היה שהמהפכנים ינצלו את המאבק המעמדי של הפועלים מול העשירים, וירכבו לשלטון על גבם של הפועלים.

זה מה שנעשה ברוסיה. וגם אז, אם מתעלמים מהעובדה שהחיילים, הכוח המניע של המהפכה הרוסית, היו ברובם איכרים מורחקים.

הרעיון של מרקס לא עבד בשום מקום אחר. בסין, קובה ובמדינות אחרות של «סוציאליזם מנצח», העובדים כמעט ולא השתתפו במהפכה. באירופה ובארה»ב, תנועת העבודה שייסד אנגלס הלכה בדרך של דמוקרטיה ולא מהפכה ו»דיקטטורה של הפרולטריון».

…………………

כאשר העשירים רוכשים פקידים, פוליטיקאים, תקשורת, שופטים, אידיאולוגים (כולל אנשי דת ופרופסורים), משטרה וצבא בהמוניהם, המשמעות היא לא פחות מאשר חברה של שחיתות כללית. הרוב המנוצל מעוניין ביותר להביס את השחיתות. כלומר, המאבק בשחיתות, אם מישהו מנהל אותו, הוא מאבק מעמדי.

…………………

אז, גם «הדיקטטורה של הפרולטריון» וגם ה»דמוקרטיה» המושחתת מובילות את החברה למשבר.

ניאו-שמרנים מאמינים שמספיק לצמצם את התערבות המדינה (כלומר פקידים) במשק, ומנגנון השוק יסדר הכל מעצמו. במציאות, «השוק החופשי» נעלם לנגד עינינו. כל המחירים סוכמו, ו»המשחק החופשי של כוחות השוק» הסתיים, כנראה לנצח.

האיגודים המקצועיים מגנים רק על העובדים החזקים והמאורגנים ביותר, שאם רוצים, יכולים לחסום את כל המשק. הפריבילגיות שהאיגודים משיגים בהצלחה פגעו ברוב הפגיע.

בעשורים האחרונים הופיעה מתקפה חדשה על ראשינו, הגלובליסטים. יש להם מספיק כסף כדי להציע בהצלחה את הרשויות של כל המדינות על פני כדור הארץ.

באופן כללי, העשירים חורגים מגבולות מדינות הלאום. הטנדם של עשירים וחזקים, שבעבר הבטיח את יציבותן שלב מדינות הלאום, נשבר במידה רבה.

כדי לשמור על השלטון, נאלצים הלאומנים, בעקבות הדוגמה של מרקס, לבקש תמיכה מהרוב התלוי. באופן בלתי צפוי, הלאומנים התבררו כבעלי אוריינטציה חברתית, בעוד ש»מגני העם» לשעבר, השמאל, מכרו את עצמם לנצלנים הגלובליסטים.

………………….

אז מה עלינו, עמים גוססים, לעשות?

כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להתמודד עם כל המנצלים עם דמוקרטיה של רוב. הצביעו לאותם פוליטיקאים שהוכיחו שהם באמת מתכוונים להילחם בשחיתות ולשרת את הרוב. עד כה, פוליטיקאים מהימין הראו כוונות כאלה, לפחות במילים.

ואז עלינו ליישם בפועל רפורמות דמוקרטיות קיצוניות שישימו קץ לשחיתות. מהי מהות הרפורמות המוצעות?

יש צורך להציב תחת שליטה ישירה של הבוחרים, קודם כל, את אותם זרועות ממשל שאחריותן כוללת את המאבק בשחיתות.

כך למשל, כל השופטים יידרשו לעבור הליך בחירה על מנת להחזיק או לשמור על תפקידם.

כמו כן יצטרכו לבחור בכירים במשטרה. לאחר כניסתם לתפקיד, לפקידים אלה יהיה מספיק כוח להתמודד עם שחיתות הן בתוך המשטרה ומחוצה לה. אם הם ייכשלו, אז בבחירות הבאות אנחנו, הרוב, ניתן להם טרמפ.

ביטוח לאומי, שאינו נחשב לסוכנות ממשלתית, ינוהל על ידי אנשים שנבחרו על ידינו, הרוב. כך גם מחלקת המסים.

בניגוד לתקשורת ולמאסטרים של הרשתות החברתיות העולמיות, ניצור רשת חברתית ציבורית עם אתר חדשות, שתנוהל על ידי אנשים שנבחרו באמצעות בחירות. אז תבוא הטלוויזיה הציבורית בעקבות אותו עיקרון.

בעתיד ניתן יהיה לשקול אפשרויות להעברת מחלקות ביורוקרטיות אחרות וזרועות ממשל בשליטה דמוקרטית של הבוחרים.

לבסוף, החברה להגנת הצרכן צריכה לקבל מימון קבוע מהממשלה כאחוז מהתקציב השנתי, ולהתנהל על ידי אנשים שנבחרו על ידינו, הרוב.

חברה זו תוכל להחליף את האיגודים המקצועיים כמגן הרוב. היא תשלוט במחירים ובאיכות של מוצרי צריכה ושירותים. לאחר מכן ניתן להגביל את זכויות האיגודים המקצועיים, ובעיקר את זכות השביתה.

…………………

מבלי לחכות לכל האמור לעיל, על הכנסת (הפרלמנט) לאסור חוקית מפלגות «אישיות» כמו מפלגותיהם של יאיר לפיד וליברמן. דיקטטורה פנימית של המפלגה אינה עולה בקנה אחד עם דמוקרטית הרוב.

בכלל לא במקרה התברר שהמפלגות ה»אישיות» הללו הן שרודפות את קו הגלובליסטים שמטרתם להרוס מדינות לאום דמוקרטיות.

כדי להגן על הזכויות החברתיות והלאומיות שלנו, עלינו לתמוך במדינה דמוקרטית לאומית בניגוד לגלובליסטים ולפקידים המושחתים «שלנו».

יתרה מכך, כדי ליישם תוכנית כזו נגד שחיתות, דמוקרטית וחברתית, אנו זקוקים למפלגות פוליטיות שמעיזות להציע דמוקרטיזציה אוניברסלית כסיסמת בחירות.

…………………

אז, ההתקדמות של האנושות טמונה בהרחבת הדמוקרטיה:

כל זרועות הממשל, כולל התקשורת, בתי המשפט, המשטרה (אך לא הצבא) צריכים לקבל גופים שלטון נבחרים. פקידים מובילים בכל המשרדים ומחלקות הממשל, כמו גם ארגונים לא ממשלתיים כגון ביטוח לאומי, חייבים להיבחר בבחירה כללית.

כלי תקשורת שרוצים לדווח חדשות ולעסוק בפוליטיקה שיש להם רייטינג מעל 10% מהאוכלוסייה הם רשויות וצריך לתת להם מרכז שליטה נבחר, ללא קשר למי שולט בהם כלכלית או ארגונית.

אפשרות נוספת לשליטה ציבורית בתקשורת: הזכות (רישיון) לסקר פוליטיקה, לרבות חדשות, תינתן רק לאותן כלי תקשורת שיישלטו על ידי הבוחרים באמצעות בחירות.

יש לתת לילדים זכות הצבעה דרך הוריהם או האפוטרופוסים שלהם. המשמעות היא שהורים ופונדקאותיהם יצביעו עבור ילדיהם עד שהילדים יגיעו לבגרות. השלכות: המשקל הפוליטי וההשפעה על חלוקת התקציב של אותו חלק באוכלוסייה המגדל ילדים יגדלו. המטרה הסופית: התגברות על המשבר הדמוגרפי של החלק העובד באוכלוסייה.

Оставить комментарий

Ваш адрес email не будет опубликован. Обязательные поля помечены *